פסיכולוגיה וחינוך
מאמרים - ענת זפרני
 




מכתב להורים שלי שהחליטו להתגרש
מאת: ענת זפרני



חשבתי הרבה לפני שהתיישבתי לכתוב לכם והאמת - די נמאס לי! מכם, ממני ומהמצב.
אתם מבינים שאני עכשיו בגיל שבו אני אמור להיות עסוק בעצמי, בבנות, במוזיקה, בלימודים שנורא חשובים לכם ובבילויים. במקום זה אני מוצא את עצמי משחק לגמרי במגרש של הגדולים.
זה התחיל בשיחה המטופשת מסביב לשולחן כשאמרתם את כל הדברים שצריך להגיד, שאתם לא מסתדרים והחלטתם להיפרד ושזה לא קשור לאהבה שלכם כלפינו וכל הבלה בלה הזה.
כבר אז אמא התעצבנה עלי כשהסתכלתי באוויר בהבעה משועממת, ואבא זרק לאוויר "שום דבר לא נוגע לו...".
אז זהו, שאם היית מסתכל לי קצת יותר עמוק לעיניים היית מבין שסגרתי מחיצה. לא יכול אפילו להתחיל להראות לך כמה זה נוגע - אפילו בפני עצמי קשה לי להודות. אבל מה רציתם? שאפרוץ בבכי ואתלה על הרגליים שלכם ואצעק "אל תעשו לי את זה?". בגיל שלי כשכואב מסתגרים. חוק עולם. אחר כך זה יוצא. ויותר טוב שלא תדעו איפה איך ומתי.
כשעליתי לחדר ופוצצתי את הרמקולים מהרעש - אולי אז התחלתם להבין עד כמה אני כואב שם בפנים. או שלא רציתם?...
נתתם לנו התראה של שבועיים. נחמד מצידכם. מעניין לפגוש את האדם שכימת (כמותית) את החיים של לפני ואחרי ל-14 יום.
ה"אחרי" = אבא עזב.
ואז בא המשבר האמיתי. קלטתי שאני הגבר בבית ושאמא, שכל היום מסתובבת עם פרצוף עקום ובוכה לה, לא ממש מסוגלת לתפקד ולקחתי על עצמי את העניינים לשלוט באחים ולעשות קצת סדר. חשבונות, קניות וטלפונים.
ושוב כעסתם עלי.
כשנוח אני גדול ואפשר לסמוך עלי, כשלא נוח "אל תשתלט"? הלללללוווו??!
מה חשבתם לעצמכם? שאתם משנים את החוקים בבית והכל נשאר אותו דבר?!
איך אפשר בכלל לצפות ממני שאבין מה צריך אם לא טרחתם להסביר אלא רק זרקתם לאוויר "זו תקופה קשה", "צריך לעזור להורים". אז בפרשנות שלי אני בוגר ותאמינו לי שיש לזה מחיר!
הפסקתי לצחוק עם אח שלי, כי מבוגרים לא צוחקים עם ילדים (כדאי שתלמדו את זה), אחרת הילדים לא לוקחים את המבוגרים ברצינות.
היו בקרים שנשארתי בבית כי הייתי כל כך מתוח ועצבני שלא יכולתי לפגוש את החברים שלי ולהקשיב לשטויות שלהם כאילו העולם מתחיל ונגמר באיזה בוחן או סרט או סידרה. לא יכול. מרגיש כמו ספינת חלל שנפלטה מחוץ לאטמוספרה ולא קשורה לכלום.
היועצת קראה לכם לשיחה וכמובן שסרבתם לשבת ביחד בחדרה. ממש תיפקוד הורי מקסים!! מה קורה לכם? לפני כמה שנים אהבתם בטרוף, שגרם לכם להתחתן ועכשיו אין לכם יכולת לסבול נוכחות של השני אפילו לשעה בשבילנו??!
ואז החלו הביקורים. ויחד איתם "ערכת תחקורים" - איפה הייתם, איפה ישנתם, איך הדירה של אבא, מה אתם עושים שם?
הנאמנות הכפולה והקשה מטריפה. לא רוצים לפגוע אז "מטייחים" קצת. ואז מרגישים אשמה כי "משקרים ומעגלים פינות" קצת.
תרפו.
תנו לנו למצוא את האיזון הדק בין מה אנחנו רוצים לספר לבין מה יותר עדיף שלא תדעו.
והתחלתי לעשן. סיגריה פה סיגריה שם ופתאום מצאתי את עצמי עם המצת מחובר לי ליד. אתם מבינים, הסיגריה נותנת לי את מה שאני מרגיש. גדול, בוגר, טרוד ועצבני וגם קצת רוגע.
איזה סצנות חשבתי שיהיו לי כשתגלו.
דווקא אז הפתעתם. לא אמרתם כלום. אתם שידועים כשונאי עשן פתאום הפכתם לסובלנים.
אז ניסיתי קצת לשתות, לראות אולי משהו יעיר אתכם. בירה פה וודקה שם ולא ראיתם.
זה מה שהכי כאב.
שלא הייתם פנויים לראות.
כאילו הגירושין לקחו מכם יכולות הוריות בסיסיות כמו דאגה וביקורת ובמקומם הציבו שני אנשים מבוגרים, שלא לוקחים אחריות עלינו.
ואני רוצה לגלות לכם סוד -
בתוך תוכי אני מת שתכעסו עלי. שתגידו שזה לא בריא. שתנסו להסביר, לשחד, ללוות, שאפסיק את כל השטויות.
כי בתוך תוכי אני מת מפחד ולא יודע מה לעשות.
נסגרו לי הערוצים המוכרים אז פניתי לדרכים צדדיות.
רוצה הורים בוגרים, שיודעים מה צריך ואיך, שמציבים לי גבולות ודואגים לדברים הכי בסייסיים.
רוצה לחזור להיות הילד. המתבגר העצבני הטיפוסי.
ושאתם תהיו ההורים. הנודניקים החופרים והטוחנים...

תאמינו לי שזה לא כל כך קשה. החלטתם שאתם נפרדים, זה בסדר, כבר הרבה זמן קלטנו שאתם לא בדיוק זוג יונים, היה לנו קשה לעכל - גם זה טבעי ונורמאלי, אבל יאללה, תתאפסו על עצמכם אנשים, אנחנו סוגרים שנה בתוך הכאוס הזה. קחו את עצמכם בידיים.
כבד לי לבד.

פורסם בטור של אודטה בתאריך 14.2.2008 במוסף סופשבוע של מעריב.

• • •

ענת זפרני, מורה ומרצה לפסיכולוגיה ומנחת קבוצות הורים. אתר
טל: 050-7928420


  http://www.anat-zafrani.co.il